שלום אורח
 
התחבר
 
נא להמתין...

פרשנות רשי יחידה ג

|

צוות כתיבה

צפיות: 2360
|
דרוג  (0)

ביחידה הזאת נעסוק באחד המאפיינים המרכזיים בפירושיו של רש"י – הבאת שני פירושים זה לצד זה, אחד על דרך הפשט ואחד על דרך הדרש. תופעה זו מכונה "פירושים כפולים". נציג מספר הסברים לתופעה הזאת. נבחן איך הגדיר רש"י את שיטתו הפרשנית ונלמד למה הייתה כוונתו במושגים פשט ודרש. ליחידה זו יוקדשו 4 שיעורים.

 

 

 

שאלות מכוונות למידה:

מדוע רש"י מפרש לפעמים רק פשט, לפעמים רק דרש, ולפעמים את שניהם זה לצד זה?

כיצד בחר רש"י אילו מדרשים להביא ואילו לא?

איך הגדיר רש"י את המושגים פשט ודרש?

 

נענה על השאלה בשלושה מישורים שונים:

  1. בחינת פסוקים שרש"י מביא בהם פשט לצד דרש מתוך ניסיון להבין מה מוסיף כל אחד מהם לפירוש.
  2. בחינת התמונה המתקבלת מהמדרשים שמביא רש"י לאורך יחידה סיפורית שלמה, והבנת המסר שרש"י מעביר באמצעות המדרש.
  3. דיון במגמתו הכללית של רש"י כפרשן כפי שהצהיר עליה במספר מקומות.

הערות למורה: הסדר של הצעת הפתרונות השונים נתון לשיקול דעתו של כל מורה בכיתתו.

ביחידות שולבו גם קטעי העמקה שמשווים את מגמתו של רש"י למגמה של פרשנים אחרים, ומצביעים על המחלוקת בין פרשני רש"י בדבר מגמתו הפרשנית. גם תוספות אלו יכולות למצוא את מקומן במערך ההוראה על פי שיקול דעתו של המורה, וניתן לשלב אותן לאורך העיון בפסוקים או לדחותן לסוף העיון, אחרי שהובהרה גישתו של רש"י ולפי ההספק ורמת הכיתה. הן אינן חובה אלא רשות.

 

 

 


הבאת שני פירושים -
פשט ודרש זה לצד זה



פירושים מדרשיים
בסיפור הולדת משה


רש"י מסביר את מגמתו הפרשנית

חומר עזר: ליבוביץ נחמה וארנד משה, פירוש רש"י לתורה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תש"ן עמ' 465 – 471.

בפירוש לפסוקים רבים מביא רש"י יותר מפירוש אחד. ברוב המקרים אחד הפירושים הוא על דרך הפשט והאחר על דרך הדרש. ייחודו של רש"י הוא בכך שהוא בדרך כלל לא מציין מהו הפירוש העדיף בעיניו, אלא מביא את שניהם זה לצד זה כשווים, בבחינת "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".

רש"י משתמש אם כך בשתי מתודות פרשניות שונות, מתודת הפשט ומתודת הדרש, ורואה בהן מתודות משלימות שאינן מנוגדות.

רש"י כפרשן או כמחנך:

פרשני רש"י חלוקים האם הבאת שני פירושים זה לצד זה מצביעה על-כך שרש"י חש צורך להציע פירוש נוסף כי קודמו לא ענה על הצרכים הפרשניים או על רצון להביא פירוש נוסף, בדרך כלל מדרשי, משיקולים אחרים (מסר רעיוני או חינוכי חשוב ועוד).

נחמה ליבוביץ, סוברת שכשרש"י מביא שני פירושים יש לבחון מה המניע הפרשני שעומד מאחורי הבאת כל אחד מהם, ומהי החולשה הפרשנית שהצריכה הבאת פירוש נוסף. תפיסתה מבוססת על פירושיהם של ר' אברהם בקראט ממגורשי ספרד בעל ספר הזכרון, ר' דוד פרדו (1761) בספרו משכיל לדוד, ר' שבתי בס בעל שפתי חכמים ועוד.

לדרכה של נחמה ליבוביץ וסקירת דעותיהם השונות של פרשני רש"י בסוגיה ראו:

ליבוביץ נחמה, "דרכו של רש"י בהבאת מדרשים בפירושו לתורה", בתוך עיונים בספר שמות, ירושלים תש"ל, עמ' 497 -524.

פרשני רש"י אחרים סוברים שהמניע להבאת המדרש נובע לעתים רבות מרצונו של רש"י לשלב מסר חינוכי או רעיוני במהלך פירושיו. במהלך היחידה נציג עמדה זו תוך עיון במדרשים שרש"י מביא בפירושו לשמות פרק ב. עיון זה מבוסס על שיטתם העקרונית של הרא"ם (ר' אליהו מזרחי) מחשובי פרשני רש"י, ר' יצחק הורוויץ בעל באר יצחק ור' יששכר בר אילנברג בעל צידה לדרך.

להרחבת הגישה הזו ניתן לעניין במאמרו של אהרן מונדשיין:

אהרן מונדשיין, "ביאורו של רש"י לסיפור הולדת משה כמודל לגישתו הפרשנית רבת הפנים", רש"י - דמותו ויצירתו, א: פירושי רש"י למקרא, ירושלים תשס"ט, עמ' 203-183.

 וכן בספרו של אברהם גרוסמן: גרוסמן אברהם, גדולי היצירה והרוח בעם היהודי: רש"י, ירושלים תשס"ו.

הערה למורה: חשוב שהמורה יהיה ער לשתי המגמות הפרשניות הללו, אך לא הכרחי לשתף בהן את הכיתה. אורך ימיה של המחלוקת מעיד שלשתי ההבנות יש בסיס מוצק בפירושיו של רש"י, ואין הכרח להביא את הדברים לידי סתירה. בכיתות מתאימות יש מקום להעלות את הדיון בשיעור לפי שיקול דעתו של המורה.

דוגמאות לפירושים בהם מביא רש"י פשט ודרש:

נראה פירושים שונים שרש"י מביא בהם פשט לצד דרש.

שמות פרק א, ט-י

וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:

הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה

וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ

רש"י (פסוק י):

א. נתחכמה לו -  לעם. נתחכמה מה לעשות לו.

    ורבותינו דרשו נתחכם למושיען של ישראל [כינוי לה'] לדונם במים,

    שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם (והם לא הבינו שעל כל העולם אינו מביא, אבל הוא מביא על

   אומה אחת)

שמות ב, יד:

וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי

וַיִּירָא מֹשֶׁה

וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר:

רש"י:

ב.  ויירא משה - כפשוטו.

     ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין [מלשינים],

     אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל:

ג. אכן נודע הדבר - כמשמעו.

    ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל     שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראויים לכך:

איך מובאים הפשט והדרש בכל אחד מהפירושים?

א.      מובא תחילה ביאור לשוני פשוט בלי ציון אופיו, ואחר כך מובא "מדרשו"

ב.      תחילה "כפשוטו" ואחר כך "מדרשו"

ג.       תחילה "משמעו" ואחר כך "ומדרשו"

כשרש"י מביא את הפשט לפני הדרש הוא מביאו בשתי דרכים עיקריות :

  1. הסבר מלא של הכתוב – כמו בדוגמה א (שמות א, יב).
  2. בלי לציין את ההסבר העולה מן הפשט  דוגמאות ב – ג (שמות ב, יד).

 

יש הסוברים שבדוגמה השניה והשלישית רש"י הסתפק בקיצורים "כפשוטו", "כמשמעו" כיון שהפשט בפסוק מאד ברור -  הריגת המצרי שהתרחשה אתמול נודעה ומשה חשש שייענש. לעומת זאת בדוגמה הראשונה היה צורך להוסיף הסבר על מנת שהמשמעות על דרך הפשט תובהר.

להעמקה: ההבדל בין "פשוטו" ל"משמעו":

על פי ליבוביץ וארנד המשמע הוא ההוראה המילולית של הביטוי ללא תלות בהקשר, ואילו הפשט הוא המובן לפי העניין וההקשר הרחב של הפסוק.

"וירא משה..." – גם הפשט וגם הדרש מסכימים עם המשמעות המילולית של היראה, אך חלוקים בשאלה ממה ירא משה. לפי הפשט הוא ירא שיהרגו אותו (כמו שיתבהר בהמשך בפסוק טו), אך לפי הדרש הוא ירא ממצבם הרוחני של ישראל. הפשט והדרש מעומתים בפירוש רש"י, אך שניהם מסכימים מהו המשמע.

בפירוש ל"אכן נודע הדבר" המדרש חולק על המשמע, כלומר על המשמעות המילולית הפשוטה. בפסוק ברור ש"הדבר" הוא הריגת המצרי שהוזכרה בכתוב לאחרונה, ופשוטו של הפסוק הוא כמשמעו. דבר השעבוד של בני ישראל וסיבתו לא נידונים בתורה במפורש, וזהו "הדבר" על פי המדרש בלבד.

 

להרחבה: ליבוביץ נחמה וארנד משה, פירוש רש"י לתורה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תש"ן, עמ' 469 – 470.

לתרגול נוסף – פירוש רש"י לבראשית יב, ה:

בראשית יב, ה

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ

וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו

וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ

וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן

וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן

וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:

רש"י :

אשר עשו בחרן - שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום. ופשוטו של מקרא עבדים ושפחות שקנו להם, כמו (שם לא, א) 'עשה את כל הכבוד הזה', (במדבר כד,יח) 'וישראל עושה חיל', לשון קונה וכונס:

הפשט קשה משום שאם הכוונה היא לעבדים ושפחות למה לא כתוב הנפש אשר קנו או אשר רכשו, וקושי נוסף: מדוע יש צורך לציין את העבדים והשפחות בנפרד אחרי שכבר נאמר "ואת כל רכושם אשר רכשו". רש"י סובר שלמרות התמיהות פשוטו של מקרא מתייחס לעבדים ולשפחות, אך בגלל הקשיים הוא מקדים את הדרש שמתייחס לעשיית נפשות ממש – השפעה רוחנית על ידי שכנוע והוראה שהביאה אותן לאמונה באל אחד.

 

 

הערה למורה: כדאי לציין שבדוגמה הזאת הפירוש על דרך הדרש מובא לפני הפירוש על דרך הפשט. יש שניסו למצוא שיטתיות מתי רש"י מקדים את הפירוש המדרשי לפירוש הפשטי (נחמה לייבוביץ') אך מלומדים רבים טענו שאין לתלות בסדר הפירושים דבר.

להעמקה - דוגמה נוספת:

שמות טו, כו:

וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו

כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ

כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ

 

רש"י:

לא אשים עליך - ואם אשים הרי היא כלא הושמה, 'כי אני ה' רופאך', זהו מדרשו. ולפי פשוטו 'כי אני ה' רופאך' ומלמדך תורה ומצות למען תנצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל [דבר זה פן יביאך לידי חולי זה] וכן הוא אומר (משלי ג, ח) 'רפאות תהי לשרך':

  • תחילה "זהו מדרשו" ואחר כך "ולפי פשוטו"
  • הקושי בכתוב: אם אין מחלות, מה הצורך ברופא? דהיינו לאחר "לא אשים עליך" את המחלות - "כי אני רופאך" נראה ייתור
זו דוגמה מאד מעניינת, מכיוון שאם נציג לפני התלמידים את שני הפירושים ולא נאמר להם מראש מהן הגדרותיו של רש"י, רובם יטענו שהדרש הוא הפשט והפשט הוא הדרש! מה שאומר שההגדרות של פשט ודרש אינן פשוטות כל עיקר כשבאים להשתמש בהן. יש להבהיר כאן שההבדל בין פשט לדרש הוא שהדרש מוסיף נתון שאינו מופיע בכתוב - "ואם אשים". לעומת זאת הפשט אינו מוסיף שום נתון שאינו כתוב.
 
האתר פותח על ידי מטח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית
לצפייה תקינה באתר תוכלו לעיין ברשימת דפדפנים נתמכים ותוספים נדרשים